עקרונות גישה לשאלות גיאומטריה

חוזרים לנתונים ושואלים על כל נתון שתי שאלות: מה הוא אומר במפורש (הגלוי), ומה נובע ממנו (הסמוי).
אם עדיין תקועים, מנסים להוכיח טענה קטנה אחרת ובדרך אגב מגלים את הנתון החסר.
לפעמים פשוט קריאה חוזרת של השאלה חושפת פרט שהתפספס.

אם צריך להוכיח שוויון צלעות או זוויות: חפיפה.
אם צריך יחס צלעות או מכפלת צלעות: דמיון.
סדר האותיות בכתיבה מרמז על ההתאמה: $\triangle ABC \sim \triangle DEF$ אומר שזווית $A$ מתאימה לזווית $D$.

הגלוי הוא מה שכתוב ישירות בנתון.
אם נתון $AB = AC$, הגלוי הוא סימון שתי הצלעות כשוות על השרטוט.
הסמוי הוא המסקנה: המשולש שווה-שוקיים, ולכן הזוויות שמול הצלעות השוות שוות.

לא חייבים.
מותר גם לכתוב שלבים בכתיבה חופשית עם הסברים מלאים, כל עוד תהליך הסקת המסקנות ברור וקריא.
המבנה של טענה/נימוק עוזר לסדר, אבל אינו מחייב.

ברוב המשפטים הארוכים לא.
מספיק לומר למשל "זוויות מתחלפות שוות" במקום לצטט את הניסוח המלא של המשפט.
הבוחן רוצה לראות שאתה יודע באיזה משפט אתה משתמש, לא שאתה יודע לשנן אותו.

כל נתון וכל מסקנה שהסקנו בדרך.
צלעות שוות עם קווים זהים, זוויות שוות עם קשתות זהות, וזווית ישרה עם ריבוע קטן.
ככל שהשרטוט מעודכן, כך קל יותר לראות את השלב הבא בפתרון.